נועם בן שש

נירו אבקסיס

ירושלים, שוק מחנה יהודה, לקראת השעה 18:00, מתיישב לו נירו עם כוס קפה ומתחיל לנגן. 

מסתבר שהוא עושה את זה הרבה.

צוק איתן?

מזה כשבועיים אנחנו נמצאים בעיצומו של מבצע "צוק איתן".
קטונתי מלנתח את המבצע ואת מטרותיו, על זה כבר נשפכו הררי מילים ויש לי תחושה עמוקה, לא מבוססת, שזה ימשיך לפחות עד לרגיעה המיוחלת ולשקט המיוחל עם שכנינו.

ברשותכם, אתייחס לשם המבצע - "צוק איתן" - הניסיון מלמד אותנו שבשנים האחרונות צה"ל בוחר שמות שמעלים גיחוך קל בכנף. כך גם במקרה הזה. אני מאמין שכוונת המשורר הייתה כלפי העם והצבא שעומדים כצוק איתן אל מול המציאות הקשה ונאבקים ביחד - מטרה נעלה וחשובה, אך אני לא יכול להתעלם מהשאלה שמנקרת בראשי - מה דמותו של אותו צוק איתן?, מה דמותה של החברה שאמורה לעמוד כצוק איתן מול האתגרים שלה?

השבועיים האחרונים חשפו בפנינו שהצוק לא עמיד בפני פגעי הטבע השונים - אלימות, גזענות, שנאה, נבלות ועוד.
במגדלי יו לא נותנים לתושבי גבעת עמל להיכנס למקלטים שלהם, ממש כאילו שזה נגזר מהפעולה הקלאסית של המקלט האטומי - ישרוד רק מי שראוי לכך.

הרשתות החברתיות מוצפות בשנאה ומה שמכאיב זה העובדה שהם כבר לא מתביישים - שמים את זה באופן גלוי ובלי יותר מדי מקום לפרשנויות. זה לא נשאר רק ברשת, זה זולג לרחוב, אנשים מקבלים מכות רק כי הם העזו להביע דעה שונה, וזה לא משנה כרגע מה הדעה, או כי הם ערבים - שזו ללא ספק
אנשים מפרסמים סרטוני הסברה בפייסבוק כאילו להצדיק לעצמם שהמערכה בדרום מוצדקת - והיא מוצדקת. ומזמינים אותי לכל מיני דפי שקוראים להדחה של חברי כנסת, ועוד דפים שמעודדים שנאה ושוביניזם. והכל הרי מוצדק - כי עכשיו זה זמן לאחדות ולא לשאול שאלות. 

שמאל נהיה שם נרדף לעובר ישראל והדגל נהיה הסמל של מחנה הימין - כתב על זה יפה חיים הר-זהב

בדרום שוב במקלטים, וכך מתחדד הפער בין ערבים (בדואים) ליהודים, בשטחים הפתוחים לא גרים בני אדם אלא אנשים שיושבים שם לא על פי חוק, ובנוסף לכל, בג"ץ, שחייב את הבדואים להקים בתי ספר בפיקוח של המדינה, החליט השבוע שלא להתערב בהחלטת המדינה שלא לפרוס מגוניות ביישובים הלא מוכרים. 

ואת האמת אני אפילו לא יודע מה קרה השבוע עם אורנה בנאי.

הולכת ומתחדדת בי המחשבה כי צוק האיתן הוא לא חוסנה של החברה אלא - חולשתה של החברה, השנאה. היא מניעה אותנו להצדיק את מעשינו ולפחד מדברי התוכחה. והיא גם מאפשרת לנו לשלם את המחיר הכבד ביותר - בילדנו, בחברינו, החיילים שנלחמים עתה למען ביטחוננו.

הכל נהיה שחור ולבן, אין כלום באמצע.
ובתוך כל זה בקצת שראיתי טלוויזיה יצא לי לראות ביום שלישי את הכתבה על קיבוץ ניר עם ושם הצלחתי לראות עוד הרבה גוונים : 

תום יחזקאל - צילום מתוך הכתבה בערוץ 2

"מהרגע שתום נולדה נופלים קסאמים בניר-עם. הנה היא לפני שמונה שנים בגיל חמש, כשהאזעקה נקראה "שחר אדום". (וידאו מהארכיון.) אחרי שספגה קסאמים כל חייה, אחרי ההסתגרות בבית אתמול בבוקר, יש לה דעה מוצקה על הצד השני:

(תום:) 'תחשוב שכל הבומים האלה נופלים על מישהו. לי יש ממ"ד - אם אני שומעת צבע-- יש לי כריזה. אם אני שומעת "צבע אדום" אני הולכת-- אני רצה לממ"ד. אוקיי, אז זה לא הילדות שחלמתי-- שחולמים עליה, לרוץ לממ"ד שיש כריזה, אבל הם בלי כריזה. (קולות נפץ ברקע. תום מצביעה לאחור וממשיכה:) ה'בום' - עזה. בלי כריזה. תושבי עזה שלא אשמים בכלום - ה'בומים' האלה נופלים עליהם. זה הרבה יותר קל לצעוק: "שימותו, שילכו לעזאזל, למי אכפת מהם, הם רוצחים את האנשים שלנו." אבל אנשים שם גם מתים. הם גם... מופצצים, הם גם לא יכולים לצאת. יש להם חרא חיים. יותר ממני.'

"יוליה, אמא של תום, פוחדת. לא מקסאמים, לא מחדירות, אלא מהתגובה של אנשים לדברים שאמרה עכשיו הבת שלה. איך, היא שואלת, הפכנו להיות מדינה שבה חמלה לצד השני היא עמדה כמעט חתרנית, כמעט בלתי לגיטימית."

קרדיט לאלעד זמיר שפרסם את זה בפייסבוק

השבוע שוב ירדתי לדרום, לבקר במקלטים ואת החברים, לקחתי איתי את המצלמה, צילמתי תמונה אחת:

אם אותם ילדים חמודים שפגשתי במקלט באשקלון הם אכן ילדי צוק איתן, צדק יגאל אלון (כרגיל) כשאמר:

"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה ומעשה – דור כזה עלול להפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור"

צוק איתן? לא לעולם חוסן.

באר שבע

ביום רביעי האחרון (21/12) התלוותי לסיור בדרום שנמצא תחת התקפות טילים. היינו אמורים לנסוע למצפה רמון ולבקר את המדריכים שנמצאים שם במחנה "קשת בענן" שמיועד לילדי הדרום. המחנה היה מתוכנן להיות רק יומיים אבל לבקשת ההורים, בעיצומו של הפעילות, האריכו את המחנה בעוד יום. אבל מכיוון שהם היו בטיול במכתש רמון שמנו פעמינו לכיוון באר שבע. 

בבאר שבע יצאנו לסבב וראינו את הפעילות הכ"כ חשובה ולא ברורה מאליו של קיבוץ המחנכים העירוני בב"ש במקלטים. תוך כדי הסיבוב שעשיתי באותם מקלטים נתקלתי בקושי (הלא ניתן לתפיסה) של מציאות חיים תחת טילים. התמונות שראיתי החזירו אותי למקלטים בחיפה של 2006, משפחות שלמות שגרות במקלטים בגלל חוסר הביטחון שהם חשים בבתיהם, החברים מהקיבוץ טוענים שבזמן מבצע "עופרת יצוקה" הם לא נתקלו במצבים האלה. 

במקלט אחד הפעילות הייתה פעילות של 30 ילדים מכל הגילאים ברחבה שמחוץ למקלט בגלל שאין אור חשמל במקלט, לטענת העירייה זו אחריות של דיירי הבניין לדאוג לחשמל במקלט ובינתיים בשבוע האחרון דיירי הבניין בזמן האזעקות קפצו למקלט חשוך. בשני מקלטים אחרים פגשתי שתי משפחות שפשוט ירדו למקלט עם מזרנים ושמיכות ולאט לאט הקימו שם משכן קבע, בעיקר כי לא היה להם מקום אחר. יצא להגיע גם להגיע למקלט בבית החולים סורוקה שמשמש את ילדי העובדים בבית החולים, שם אין הבדל בין הילד של המנקה לבין הילד של הרופא מנתח, אולי זה המקום היחיד שהם יוכלו להיפגש... מה שהפריע לי שדווקא באותם מקלטים, הנקיים, המטופחים והמטופלים בהקפדה יתרה, דווקא שם מתרכזים כל המתנדבים - הצבא, תנועות נוער נוספות וכל מיני אנשים טובים. לשם גם יגיעו ההופעות של האמנים ולא למקלט החשוך ברחוב רד"ק. 

גרתי בבאר שבע תקופה ארוכה בעבר וגם הסתובבתי רבות במועצה אזורית שער הנגב, שדרות ואשכול ויצא לי לחוות את הקאסמים בתחילת דרכם ועד שנת 2006 שבה עברתי לראשון לציון. לא זרה לי המציאות של החיים תחת איום מתמיד של טילים, אבל אין ספק שממרחק השנים ומהנוחות של החיים באזור המרכז לפעמים קל לנו לשכוח או לא להבין מה עובר על אותם תושבים שבלי שום קשר למצב הביטחוני ננטשו על ידי המדינה.

אני לא מחזיק בכל הפתרונות לבעיות השונות אבל אני מבין יותר ויותר, ואחת כמה וכמה לאחר הסכם הפסקת האש, שיצחק רבין צדק בכך שהוא אמר שהפתרון הרדיקלי ביותר הוא השלום, ואני אוסיף - גם מדינת רווחה.

בתקווה לימים טובים יותר

קטיף ליצ'י

התקשרו, אמרו שזה דחוף, שצריך אנשים לקטיף ליצ'י.
אז באנו, קמנו מוקדם, קטפנו, הזענו ואכלנו.
היה כיף

קפיצה קטנה לים המלח

נסענו ביום שבת לים המלח, לבקר את אור במילואים.
 היה חם ומגניב.

לא פה ולא שם

תרגיל שהיינו צריך להכין למדרשה שהיה תחת הכותרת - "לא פה ולא שם", הייתה לנו את הכותרת אבל הכל היה פתוח לפרשנות.
חבר יקר - יוני, הצטרף אלי והנה התוצאה כאן לפניכם:

וחלק מהתמונות למי שלא הספיק:

נועם בן 3

איך הזמן רץ כשנהנים

פלאפל

שבוע שעבר אור קיבל דרגה חדשה

מזל טוב!

ליל הסדר

יצירה

צולם בשחור לבן.

Taryn Simon

Taryn Simon היא צלמת אמריקנית אשר עבודתה עוסקת במגוון סוגיות חברתיות ואנושיות שנויות במחלוקת. בשנים האחרונות היא עוסקת בחשיפת עשרות אתרים ומראות נסתרים מן העין. 

בפרויקט המעניין שלה - An American Index of the Hidden and Unfamiliar היא עוסקת  בדברים שקיימים בתוך גבולות ארצות הברית ואנחנו לא יכולים לראות אותם. היא בוחנת את התרבות דרך תיעוד של נושאים מתחומי כולל: מדע, ממשל, רפואה, בידור, טבע, ביטחון, דת. 

מה שמעניין בעבודה שלה זו העובדה שהיא לא מסתפקת רק בצילום של אותם מקומות אלא גם מצרפת לכל אחת ואחת מהתמונות טקסט מפורט שבה היא מסבירה את מה אנחנו רואים ובכך נותנת עוד הצצה לתוך הנסתר והחבוי.

הטקסט הוא עוד כלי עבודה - בכך היא מחברת בין הטקסט הכתוב לתמונה.

יחידת קירור קריוגנית המאחסנת את Robert Ettinger ואשתו – חלוצי הקריוגניקה (צילום: Taryn Simon)

מוטות דלק גרעיני באתר פסולת גרעינית פולטים קרינת צ'רינקוב (צילום: Taryn Simon)

חלק מרכזי בעבודתה (לטענתה 90%) הוא לא הצילום אלא מה שהיא צריכה לעבור עד שהיא מגיעה למקום שאותו היא צריכה לצלם - מדורי הביורוקרטיה. לא תמיד היא מצליחה לצלם את מה שהיא רוצה, לדוגמא - דיסנילנד סרבו לכך שהיא תבוא לצלם כי היא עלולה לפגוע בקסם של המקום.

יש לה עוד פרויקטים מעניינים מאוד שניתן לראות ולקרוא כמו:

The innocents 

A Living Man Declared Dead and Other Chapters

הרצאה של Taryn Simon באתר Ted על העבודה שלה ועוד - http://www.ted.com/talks/taryn_simon_photographs_secret_sites.html

משתוללים

נועם אוהב לקפוץ. נראה לי שההורים שלו פחות אוהבים את זה.