השראה ומה שבא בעקבותיה

אחד הכלים שדרכם אפשר להשתפר בצילום מלבד לצלם הרבה / לקרוא / ללמוד היא דרך הסתכלות בתמונות של אחרים. אני ממש אוהב להסתכל על התמונות, אך הקושי המרכזי הוא שכיום האינטרנט מלא באתרי תמונות שאם הייתי רק מסתכל על תמונות כל היום לא היה לי את הזמן לעשות שום דבר אחר. 
אבל קורה שיש איזו תמונה שתופסת אותך על ההתחלה, לא ברור מה בה תפס אותך, הצבעים, הקומפוזיציה, הנושא, זה יכול להיות דבר אחד או שילוב של מספר דברים.
כשנתקלתי בתמונה הזאת היא ישר תפסה אותי - יש בה משהו מעניין, השילוב בין המדיום הדיגיטלי לבין מצלמת פילם, זווית הצילום, המצלמה עצמה (האפשרות לצלם מגובה מותניים), הצילום מנקודת המבט של הצלם - ממש להיכנס לאיך שהצלם רואה את התמונה ולא רק התוצאה של מה שהצלם בחר לצלם. בקיצור אהבתי את התמונה.
לאחרונה הגיע לידי מצלמת Wagoflex (על המצלמה הזאת נדבר בפעם הבאה) והחלטתי לנסות לשחזר את התמונה שאהבתי - והנה התוצאות:

צלם מצלם צלם

חנויות בירושלים

ליד רחוב אגריפס בירושלים יש רחוב קטן שאני לא זוכר את שמו אבל יש בו ציורי קיר ממש יפים על הדלתות של החנויות

נעם רותם

הופעה של נעם רותם וצ'ופר

נילי פינק בהופעה

ב11.10.11 הייתי בהופעה של נילי פינק, יוצרת וזמרת מוכשרת שבקרוב מוציאה דיסק. צילמתי כמה תמונות.
להלן התוצאות.

polaroid

1948 לא הייתה רק השנה בה הוקמה מדינת ישראל, אלא גם השנה בה הכריזה חברת פולארויד על מצלמת ה-Ploaroid model 95 – מצלמת האינסטנט הראשונה אשר יוצרה בכמויות מסחריות ונמכרה בחנויות הצילום בארה"ב ושינתה את אופן ההתייחסות לצילום כפי שהכירו אותו בזמנו. לראשונה הצילום נהפך נגיש יותר ויותר לאנשים. לא היית צריך לחכות הרבה זמן לתמונה שתגיע מהפיתוח ואפילו לא היית צריך ללכת לסטודיו בשביל לצלם פשוט הייתם צריכים לרכוש מצלמת פולארויד ולצלם. במצלמה ובפילם המיוחד שיוצר עבור המצלמה התקיים תהליך כימי (לא מורכב, אבל חסכתי מכם) ייחודי שגרם לנו לראות את התוצאות של מה שצילמנו בפחות מדקה יחד עם תנועות ידיים אשר היו חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו. 
אני זוכר שבתור ילד שגדל באייטיז תמיד היה צלם שמסתובב באירועים ומצלם (או בתשלום מיוחד או שכחלק מהאירוע) תמונות במצלמת פולארויד ואחר כך הוא היה שם את זה במסגרת קרטון ונותן למי שצילם. 

לאחרונה לאחר שקראתי ועיינתי בספר The Polaroid Book שמתאר את התפתחות המצלמה לאורך השנים יחד עם אוסף מרשים של צילומים התחשק לי למצוא מצלמה שכזו. אך לאחר חיפוש (לא מעמיק) גיליתי שהדבר הוא למעלה מיכולתי הכלכלית גם המצלמה עצמה וגם הפילם היקר, כמעט על סף יאוש עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי את התוכנה הזאת שבהתקנה פשוטה על המחשב יכולה להוציא תמונות כאילו שיצאו ממצלמת פולארויד אמיתית. התוכנה קלה לשימוש ואף עושה את הקולות של המצלמה. התוצאות לפניכם. 


מומלץ לאוהבי הז'אנר.

יום הולדת

כמו בכל שנה (לפחות בשלוש שנים האחרונות) אני לוקח זמן לעצמי, לוקח את המצלמה ויוצא לטייל. לא בהכרח עם כוונה לצלם דברים אלא יותר עם כוונה לראות דברים. ואם כבר יוצא לי להתקל במשהו על הדרך... השנה אמנם נסעתי שוב לירושלים אבל נסעתי הפעם עם מצלמת פילם (35mm+pentax k1000+400asa bw) והלכתי, הלכתי והלכתי.
בסופו של דבר אני מאמין שהלכתי יותר מאשר צילמתי. בהליכה לבד ברחובות יש הרבה יכולת למצוא דברים מעניינים, מפגשים מעניינים, ללכת לאיבוד וסתם גם לקחת לעצמך את הזמן.
התוצאות הגיעו רק עכשיו - לקח לי זמן לפתח את הפילם...

קרית שלום - מתח ניגודי משלים

אבו גרייב

מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":

...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.

תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים  לידי כך.

אלכס

זה היה יום ארוך מדי, שבסופו עליתי על אחד מהאוטובוסים האחרונים בדרכי מאי שם לאי שם, וכמו שתמיד עושים על האוטובוס, חיפשתי מקום טוב לשבת בו... ואז קלטתי בחור שיושב ומנגן על הגיטרה שלו. התיישבתי בסמוך, הורדתי את האוזניות והתחלתי להקשיב. הוא ניגן קצת מכל סוג - היה שם רוק, בלוז וגם קצת ג'אז. התחלתי לגלגל שיחה להיכרות (לא מעמיקה יותר מדי - היה לי עשרים דקות נסיעה), גיליתי ששמו אלכס ושהוא בכלל ראפר. לאחר שהוא השמיע לי שיר של B.B. King, שלפתי את המצלמה מהתיק ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן שאני אצלם אותו. הוא ממש התלהב.
צילמתי מספר תמונות ולקחתי את המייל שלו.
עמדתי במילתי ושלחתי לו את התמונות - אך טרם קיבלתי תשובה.

משבר בתחום הצילום

נכתב לבלוג אחר שאני כותב בו מדי פעם...

ערב ליל הסדר - תשע"א

באוקטובר האחרון חזרתי מטיול בספרד. אבל לא על זה אני הולך לכתוב הפעם (אולי בפעם הבאה) אלא על משהו אחר.

כחובב צילום וגם כחובב אומנות עסקתי בתכנון הדברים שאני הולך לצלם, איזה ציוד אני אקח, איך לארוז את הכל, נכנסתי לאתרים שעסקו בספרד, חיפשתי צלמים מספרד בflickr ועוד ועוד - בקיצור "עבדתי בזה". אני חייב לציין שלא התאכזבתי, אכן זכיתי לראות נופים קסומים, אנשים, מבנים, מוזיאונים, מקומות ויצירות אומנות אשר גרמו לי הנאה מרובה וגם מאוד נהנתי. אך בצד כל זה קרה גם משהו שלא ידעתי לצפות אותו מגיע וכשהוא הגיע לא ידעתי מה לעשות - לראשונה בחיי נתקלתי בתופעה של "צילום תיירותי". תופעה שגרמה אצלי משבר בצילום

אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה "צילום תיירותי" ולמה זה גרם לי למשבר?

בשביל להסביר יותר טוב אתן דוגמא אחת (מיני רבות):

בזמן שביקרתי במוזיאון דאלי עמדתי מול תמונה, הסתכלתי עליה, קראתי מה שמה, ניסיתי להעמיק ולנתח את המרכיבים האומנותיים השונים, את החומרים שבהם דאלי השתמש ולנסות "להיכנס" לראשו של האמן. תוך כדי מה שאני עומד ומסתכל על התמונה נעמדה מולי גברת, הוציאה את המצלמה שלה, צילמה והמשיכה הלאה מבלי להסתכל על התמונה, מבלי לבדוק מה שם התמונה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שזו תופעה חד פעמית. אבל מכיוון שזה קרה בעוד הרבה מקומות הבנתי שמדובר במגפה המונית. לאט לאט התחלתי לסלוד מהעובדה שהבאתי מצלמה איתי לטיול או לחילופין התביישתי ללכת איתה תלויה על צווארי מכיוון שזה רמז שאני בטח "אחד מאלה". כל לחיצה על כפתור הצילום היתה מלווה ברגשות מעורבים.

כך, תוך כדי הטיול עצמו, מצאתי את עצמי מצלם פחות ופחות, ויותר שואל את עצמי לשם מה אנשים מצלמים את מה שהם מצלמים וגם קצת למה בכלל אני מצלם - משבר!

כשחזרתי ארצה תחושות אלה התחזקו במיוחד אחרי שכולם שאלו אותי איך היה? וגם כמה תמונות צילמתי, מכיוון שרק הייתי בתחילתו של המשבר לא ידעתי מה לענות ושלפתי את הנתון המספרי של התמונות שצולמו במהלך הטיול - נתון מפתיע בהתאם לעובדה שכולם ציפו ליותר...

התחלתי לצלם פחות, המצלמה נשארה לה בחדר בתוך התיק, חזרתי לצלם בפילם, חשבתי פעמיים לפני שאני לוחץ על הכפתור, בחרתי שלא לצלם באירועים חברתיים - למרות שזה מה שציפו ממני. הפסקתי להסתכל על תמונות באינטרנט או על אתרי צילום - משבר!

בתוך התקופה הזאת, הגעתי במקרה לבלוג הזה - העין. אחד הפוסטים שהוגדרו כ"פילוסופיה בגרוש" (כבר לא זוכר מה זה היה...), תפס אותי, בפשטות, ביכולת לעשות לי קצת סדר במחשבות. הבנתי שחיפשתי קצת הכוונה והדרכה (מקור השראה ולא מקור סמכות) כך נהפכתי לקורא קבוע שעוקב אחרי כל מה שמתפרסם, קורא, לומד דברים לא הכרתי, מתנסה, חושב מחדש על הצילום וגם מגלה משמעויות חדשות.

אז כאשר הקול קורא יצא לדרך הרגשתי שהגיע הזמן.

תודה לשאול על הבמה, אני חושב שזה הולכת להיות התנסות מעניינת.

ושיהיה לכולנו חג חירות שמח.

אייל

חגי בן 32

_4A_0329, a photo by e.yessod on Flickr.

צולם בפילם kodak 200 asa

המצלמה של אמא

אז מאיפה מתחילים את הסיפור?

מתחילים בדרך כלל מההתחלה... כשהייתי קטן, אחד הדברים שאהבתי זה ללכת לסבא שלי. תמיד הייתי מוצא שם אוצרות ומשחק בהם שעות. הייתי רואה את השקופיות של הנסיעות שלו לחו"ל. הייתי עובר על אוסף העטים שלו, על אוסף האולרים שלו – אתם מבינים את הרוח הכללית – זה היה גן עדן לילד סקרן.

יום אחד מצאתי במרפסת בתוך ארון המתכת שלו שני פריטים שישנו את חיי – מצאתי שם חצובה בתוך נרתיק עור ואת המצלמה של אמא שלי (כך נאמר לי) שהיא  Zeiss Ikon Signal Nettar (את זה אני יודע להגיד היום, אבל אז היא הייתה המצלמה של אמא). בלי שום היסוס הלכתי עם האוצרות שלי לסלון.

פתחתי את החצובה, שמתי את המצלמה והתחלתי לצלם בלי פילם – אהבתי את הצליל. דמיינתי שאני הולך בעולם ומצלם את כל הנופים שסבא שלי צילם. הריטואל הזה חזר על עצמו כל פעם – במקום לראות טלוויזיה הייתי מוציא את המצלמה ומשחק בה.

כאשר גיליתי שלסבא שלי יש עוד מצלמה - pantex k1000 , זנחתי את המצלמה של אמא – בעיקר כי לזאת הראשונה היה צליל יותר נחמד וגם יותר עדשות ואפילו פלאש... איתה הייתי עושה מארבים לשכנים ומצלם בכאילו את סבא שלי שוטף את האוטו.

היו לי שעות רבות של אימון על "יבש" – אבל כל זה עמד להשתנות, כאשר יצאתי לשנת שירות, סבא שלי נתן לי את הpantex ואיתה העברתי את הצבא ועוד הרבה אחר כך (צריך לציין שאפילו עד היום – אבל זה סיפור לפעם אחרת).

לאחרונה בעקבות העיסוק שלי בצילום ובעקבות התארגנות של הורי למעבר דירה מצאתי את המצלמה של אמא והחלטתי להוציאה ממחשכי הארון לאוויר העולם ולהחיותה מחדש – היא לא אכזבה.

להפתעתי גיליתי שעוד מוכרים פילם 120mm, ושיש גם עדיין מקומות שמפתחים. כך גם נחשפתי לכל עולם הלומוגרפיה (עדיין מגבש את עמדתי בנושא).

צילמתי איתה בהמון חשש – הרוב הוא "על עיוור" אתה לא באמת יודע אם אתה בפוקוס, אם המהירות היא נכונה או הצמצם. העדשה היא שוות ערך לעדשה 75mm, המהירויות של המצלמה נעות בין מצב bulb דרך 1/25, 1/75, 1/200 – אתה יכול לשער שאתה בערך במהירות של 1/160 או כל מהירות אחרת עד לטווח של 1/200. המפתח של הצמצם הוא בין 4.5 ל22  ומכיוון שהעינית לא רואה מה שהעדשה רואה (אחד לאחד) כמו שהתרגלנו, אתה רק יכול לשער שאתה בפוקוס. ולא נקפח גם את הפילם של ה120mm, שיש בו רק 12 תמונות –זה הופך כל לחיצה ליקרה מפז.

מה שנותר לך זו חוסר הוודאות עד שתגיע ותראה איך התמונות יצאו...(וידוי קטן – אני חושב שאפילו לא ישנתי כמו שצריך לפני שהלכתי להוציא את הפילם מהחנות.)

כל זה גרם לי להתאהב בה יותר – וגם קניתי לה פילם צבעוני שאני "מת" לצאת איתו לעוד "נסיעת מבחן"

מקווה לעדכן עוד בהמשך במעללי עם המצלמה.

נ.ב – החצובה עם תיק העור אבדה ברבות השנים, אולי היא תצוץ עוד פעם מתישהו וככה ייסגר לו עוד מעגל. ובנוסף, הפס השחור בחלק מהתמונות הוא כתוצאה מבעיה בסורק ולא בעיה במצלמה.

agfa 200 asa

"מה פתאום כולם נזכרו להתחיל לפתח פילם?" שאל אותי המוכר בחנות, אני לתומי עניתי שרק עכשיו סיימתי את הפילם.

"יכול להיות שכך הדבר" ענה המוכר, "אבל פשוט אגפא הפסיקה לייצר פילם לפני 4 שנים". 

לא בדקתי את הנושא, המוכר נראה לי אמין מספיק. החלטתי לקחת את הסיכון ובכל זאת לפתח את התמונות... 

נראה לי שאני מתאהב מחדש - בקרוב גם יגיעו התמונות ממצלמת ה-Zeiss Ikon Signal Nettar, שהייתה שייכת לאמא שלי.

אבא קורא עיתון

IMG_0767-1, a photo by e.yessod on Flickr.

לפני ליל הסדר ובזמן ההכנות אבא שלי קרא את מוסף החג
בין כל הבישולים והארגונים תפסתי את הרגע.

שנתיים

נועם כבר בן שנתיים