ביום רביעי האחרון (21/12) התלוותי לסיור בדרום שנמצא תחת התקפות טילים. היינו אמורים לנסוע למצפה רמון ולבקר את המדריכים שנמצאים שם במחנה "קשת בענן" שמיועד לילדי הדרום. המחנה היה מתוכנן להיות רק יומיים אבל לבקשת ההורים, בעיצומו של הפעילות, האריכו את המחנה בעוד יום. אבל מכיוון שהם היו בטיול במכתש רמון שמנו פעמינו לכיוון באר שבע.
בבאר שבע יצאנו לסבב וראינו את הפעילות הכ"כ חשובה ולא ברורה מאליו של קיבוץ המחנכים העירוני בב"ש במקלטים. תוך כדי הסיבוב שעשיתי באותם מקלטים נתקלתי בקושי (הלא ניתן לתפיסה) של מציאות חיים תחת טילים. התמונות שראיתי החזירו אותי למקלטים בחיפה של 2006, משפחות שלמות שגרות במקלטים בגלל חוסר הביטחון שהם חשים בבתיהם, החברים מהקיבוץ טוענים שבזמן מבצע "עופרת יצוקה" הם לא נתקלו במצבים האלה.
במקלט אחד הפעילות הייתה פעילות של 30 ילדים מכל הגילאים ברחבה שמחוץ למקלט בגלל שאין אור חשמל במקלט, לטענת העירייה זו אחריות של דיירי הבניין לדאוג לחשמל במקלט ובינתיים בשבוע האחרון דיירי הבניין בזמן האזעקות קפצו למקלט חשוך. בשני מקלטים אחרים פגשתי שתי משפחות שפשוט ירדו למקלט עם מזרנים ושמיכות ולאט לאט הקימו שם משכן קבע, בעיקר כי לא היה להם מקום אחר. יצא להגיע גם להגיע למקלט בבית החולים סורוקה שמשמש את ילדי העובדים בבית החולים, שם אין הבדל בין הילד של המנקה לבין הילד של הרופא מנתח, אולי זה המקום היחיד שהם יוכלו להיפגש... מה שהפריע לי שדווקא באותם מקלטים, הנקיים, המטופחים והמטופלים בהקפדה יתרה, דווקא שם מתרכזים כל המתנדבים - הצבא, תנועות נוער נוספות וכל מיני אנשים טובים. לשם גם יגיעו ההופעות של האמנים ולא למקלט החשוך ברחוב רד"ק.
גרתי בבאר שבע תקופה ארוכה בעבר וגם הסתובבתי רבות במועצה אזורית שער הנגב, שדרות ואשכול ויצא לי לחוות את הקאסמים בתחילת דרכם ועד שנת 2006 שבה עברתי לראשון לציון. לא זרה לי המציאות של החיים תחת איום מתמיד של טילים, אבל אין ספק שממרחק השנים ומהנוחות של החיים באזור המרכז לפעמים קל לנו לשכוח או לא להבין מה עובר על אותם תושבים שבלי שום קשר למצב הביטחוני ננטשו על ידי המדינה.
אני לא מחזיק בכל הפתרונות לבעיות השונות אבל אני מבין יותר ויותר, ואחת כמה וכמה לאחר הסכם הפסקת האש, שיצחק רבין צדק בכך שהוא אמר שהפתרון הרדיקלי ביותר הוא השלום, ואני אוסיף - גם מדינת רווחה.
בתקווה לימים טובים יותר