מזה כשבועיים אנחנו נמצאים בעיצומו של מבצע "צוק איתן".
קטונתי מלנתח את המבצע ואת מטרותיו, על זה כבר נשפכו הררי מילים ויש לי תחושה עמוקה, לא מבוססת, שזה ימשיך לפחות עד לרגיעה המיוחלת ולשקט המיוחל עם שכנינו.
ברשותכם, אתייחס לשם המבצע - "צוק איתן" - הניסיון מלמד אותנו שבשנים האחרונות צה"ל בוחר שמות שמעלים גיחוך קל בכנף. כך גם במקרה הזה. אני מאמין שכוונת המשורר הייתה כלפי העם והצבא שעומדים כצוק איתן אל מול המציאות הקשה ונאבקים ביחד - מטרה נעלה וחשובה, אך אני לא יכול להתעלם מהשאלה שמנקרת בראשי - מה דמותו של אותו צוק איתן?, מה דמותה של החברה שאמורה לעמוד כצוק איתן מול האתגרים שלה?
השבועיים האחרונים חשפו בפנינו שהצוק לא עמיד בפני פגעי הטבע השונים - אלימות, גזענות, שנאה, נבלות ועוד.
במגדלי יו לא נותנים לתושבי גבעת עמל להיכנס למקלטים שלהם, ממש כאילו שזה נגזר מהפעולה הקלאסית של המקלט האטומי - ישרוד רק מי שראוי לכך.
"מהרגע שתום נולדה נופלים קסאמים בניר-עם. הנה היא לפני שמונה שנים בגיל חמש, כשהאזעקה נקראה "שחר אדום". (וידאו מהארכיון.) אחרי שספגה קסאמים כל חייה, אחרי ההסתגרות בבית אתמול בבוקר, יש לה דעה מוצקה על הצד השני:
(תום:) 'תחשוב שכל הבומים האלה נופלים על מישהו. לי יש ממ"ד - אם אני שומעת צבע-- יש לי כריזה. אם אני שומעת "צבע אדום" אני הולכת-- אני רצה לממ"ד. אוקיי, אז זה לא הילדות שחלמתי-- שחולמים עליה, לרוץ לממ"ד שיש כריזה, אבל הם בלי כריזה. (קולות נפץ ברקע. תום מצביעה לאחור וממשיכה:) ה'בום' - עזה. בלי כריזה. תושבי עזה שלא אשמים בכלום - ה'בומים' האלה נופלים עליהם. זה הרבה יותר קל לצעוק: "שימותו, שילכו לעזאזל, למי אכפת מהם, הם רוצחים את האנשים שלנו." אבל אנשים שם גם מתים. הם גם... מופצצים, הם גם לא יכולים לצאת. יש להם חרא חיים. יותר ממני.'
"יוליה, אמא של תום, פוחדת. לא מקסאמים, לא מחדירות, אלא מהתגובה של אנשים לדברים שאמרה עכשיו הבת שלה. איך, היא שואלת, הפכנו להיות מדינה שבה חמלה לצד השני היא עמדה כמעט חתרנית, כמעט בלתי לגיטימית."
צוק איתן? לא לעולם חוסן.
קטונתי מלנתח את המבצע ואת מטרותיו, על זה כבר נשפכו הררי מילים ויש לי תחושה עמוקה, לא מבוססת, שזה ימשיך לפחות עד לרגיעה המיוחלת ולשקט המיוחל עם שכנינו.
ברשותכם, אתייחס לשם המבצע - "צוק איתן" - הניסיון מלמד אותנו שבשנים האחרונות צה"ל בוחר שמות שמעלים גיחוך קל בכנף. כך גם במקרה הזה. אני מאמין שכוונת המשורר הייתה כלפי העם והצבא שעומדים כצוק איתן אל מול המציאות הקשה ונאבקים ביחד - מטרה נעלה וחשובה, אך אני לא יכול להתעלם מהשאלה שמנקרת בראשי - מה דמותו של אותו צוק איתן?, מה דמותה של החברה שאמורה לעמוד כצוק איתן מול האתגרים שלה?
השבועיים האחרונים חשפו בפנינו שהצוק לא עמיד בפני פגעי הטבע השונים - אלימות, גזענות, שנאה, נבלות ועוד.
במגדלי יו לא נותנים לתושבי גבעת עמל להיכנס למקלטים שלהם, ממש כאילו שזה נגזר מהפעולה הקלאסית של המקלט האטומי - ישרוד רק מי שראוי לכך.
הרשתות החברתיות מוצפות בשנאה ומה שמכאיב זה העובדה שהם כבר לא מתביישים - שמים את זה באופן גלוי ובלי יותר מדי מקום לפרשנויות. זה לא נשאר רק ברשת, זה זולג לרחוב, אנשים מקבלים מכות רק כי הם העזו להביע דעה שונה, וזה לא משנה כרגע מה הדעה, או כי הם ערבים - שזו ללא ספק
אנשים מפרסמים סרטוני הסברה בפייסבוק כאילו להצדיק לעצמם שהמערכה בדרום מוצדקת - והיא מוצדקת. ומזמינים אותי לכל מיני דפי שקוראים להדחה של חברי כנסת, ועוד דפים שמעודדים שנאה ושוביניזם. והכל הרי מוצדק - כי עכשיו זה זמן לאחדות ולא לשאול שאלות.
אנשים מפרסמים סרטוני הסברה בפייסבוק כאילו להצדיק לעצמם שהמערכה בדרום מוצדקת - והיא מוצדקת. ומזמינים אותי לכל מיני דפי שקוראים להדחה של חברי כנסת, ועוד דפים שמעודדים שנאה ושוביניזם. והכל הרי מוצדק - כי עכשיו זה זמן לאחדות ולא לשאול שאלות.
שמאל נהיה שם נרדף לעובר ישראל והדגל נהיה הסמל של מחנה הימין - כתב על זה יפה חיים הר-זהב
בדרום שוב במקלטים, וכך מתחדד הפער בין ערבים (בדואים) ליהודים, בשטחים הפתוחים לא גרים בני אדם אלא אנשים שיושבים שם לא על פי חוק, ובנוסף לכל, בג"ץ, שחייב את הבדואים להקים בתי ספר בפיקוח של המדינה, החליט השבוע שלא להתערב בהחלטת המדינה שלא לפרוס מגוניות ביישובים הלא מוכרים.
ואת האמת אני אפילו לא יודע מה קרה השבוע עם אורנה בנאי.
הולכת ומתחדדת בי המחשבה כי צוק האיתן הוא לא חוסנה של החברה אלא - חולשתה של החברה, השנאה. היא מניעה אותנו להצדיק את מעשינו ולפחד מדברי התוכחה. והיא גם מאפשרת לנו לשלם את המחיר הכבד ביותר - בילדנו, בחברינו, החיילים שנלחמים עתה למען ביטחוננו.
הכל נהיה שחור ולבן, אין כלום באמצע.
ובתוך כל זה בקצת שראיתי טלוויזיה יצא לי לראות ביום שלישי את הכתבה על קיבוץ ניר עם ושם הצלחתי לראות עוד הרבה גוונים :
ובתוך כל זה בקצת שראיתי טלוויזיה יצא לי לראות ביום שלישי את הכתבה על קיבוץ ניר עם ושם הצלחתי לראות עוד הרבה גוונים :
 |
| תום יחזקאל - צילום מתוך הכתבה בערוץ 2 |
(תום:) 'תחשוב שכל הבומים האלה נופלים על מישהו. לי יש ממ"ד - אם אני שומעת צבע-- יש לי כריזה. אם אני שומעת "צבע אדום" אני הולכת-- אני רצה לממ"ד. אוקיי, אז זה לא הילדות שחלמתי-- שחולמים עליה, לרוץ לממ"ד שיש כריזה, אבל הם בלי כריזה. (קולות נפץ ברקע. תום מצביעה לאחור וממשיכה:) ה'בום' - עזה. בלי כריזה. תושבי עזה שלא אשמים בכלום - ה'בומים' האלה נופלים עליהם. זה הרבה יותר קל לצעוק: "שימותו, שילכו לעזאזל, למי אכפת מהם, הם רוצחים את האנשים שלנו." אבל אנשים שם גם מתים. הם גם... מופצצים, הם גם לא יכולים לצאת. יש להם חרא חיים. יותר ממני.'
"יוליה, אמא של תום, פוחדת. לא מקסאמים, לא מחדירות, אלא מהתגובה של אנשים לדברים שאמרה עכשיו הבת שלה. איך, היא שואלת, הפכנו להיות מדינה שבה חמלה לצד השני היא עמדה כמעט חתרנית, כמעט בלתי לגיטימית."
השבוע שוב ירדתי לדרום, לבקר במקלטים ואת החברים, לקחתי איתי את המצלמה, צילמתי תמונה אחת:
אם אותם ילדים חמודים שפגשתי במקלט באשקלון הם אכן ילדי צוק איתן, צדק יגאל אלון (כרגיל) כשאמר:
"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה ומעשה – דור כזה עלול להפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור"
