בישול חורפי

סדנת בישול חורפי של Oma Delicatesse, לא יצא לי לאכול הרבה אבל היה כיף לצלם.

אוצר העונה לשם Felica Vredeborch

לפעמים כשמחפשים מוצאים אוצרות מופלאים, קחו לדוגמא את המצלמה Felica Vredeborch. מצלמת שהתגלגלה לידי תמורת 50 ש"ח אחרי חיפוש אוצרות באתר יד 2. מדובר במצלמת פילם 120mm, עדשה קבועה של 60mm, מהירות תריס של 1/25 או 1/50 ועם הגדרות צמצם של "שמש", "מעונן" ופילטר צהוב. בהתחלה חשבתי שמדובר במצלמת צעצוע ושאולי שוב נפלתי בפח. (קרה בעבר) אך לאחר מחקר קצר וגם התנסות בצילום איתה, הבנתי שמצאתי אוצר. 

קצת רקע - Vredeborch היא חברה מצלמות שהוקמה ב1945 במערב גרמניה ופעלה עד 1970. המצלמה הספציפית הזאת יצאה לאוויר העולם ב1954, אם תחפשו טוב תוכלו למצוא את אותה מצלמה עם שמות אחרים, כנראה בגלל שהחברה יצרה את אותו דגם למכירה בארצות שונות ובגלל שמות דומים למוצרים אחרים הם החליפו את שם הדגם.

למה אוצר? קשה להסביר ולחלוק את החוויה של החזרה לצילום בפילם, אבל לכל מי שהתנסה בדבר יודע שהציפייה לראות מה יצא ואיך היא חוויה שאנו חסרים היום בעידן הדיגיטלי, על אחת כמה וכמה במצלמה כמו זאת שאתה משער מה תהיה התוצאה מכיוון שמה שאתה רואה בעינית המצלמה זה לא בהכרח מה שעדשת המצלמה רואה - אתה נדרש להעריך את המרחק של האובייקט שנמצא מולך ולכוון את חוגת המרחק - לצלם "על עיוור" (או מתוך ניסיון). היתרון הנוסף  שיש למצלמה הזאת זה משקל היחסית נמוך שלה - 350 גרם שיושבים לך בתיק ולא מורגשים בכלל. כל זאת ועוד מבטיח הנאה מלאה ולכן זה נחשב בעיני אוצר!


ההתעסקות עם המצלמה הזאת הביאה לפתחי, שוב, את תחום הלומוגרפיה, שאולי בהזדמנות ארחיב על זה יותר, בעיקר אחרי שאני אדע להגיד יותר על התחום הזה....

לעוד תוצאות מעניינות - flickr

וקצת תוצאות שיצאו לי:

מרחב עירוני

מסתובב ברחובות ומחפש. מסתכל ומתבונן. עובר ושב. ולבסוף מוציא את המצלמה, מצלם וממשיך הלאה.
חלק מהתוצאות - חלקן צולמו בפילם וחלקן בדיגיטלית

השראה ומה שבא בעקבותיה

אחד הכלים שדרכם אפשר להשתפר בצילום מלבד לצלם הרבה / לקרוא / ללמוד היא דרך הסתכלות בתמונות של אחרים. אני ממש אוהב להסתכל על התמונות, אך הקושי המרכזי הוא שכיום האינטרנט מלא באתרי תמונות שאם הייתי רק מסתכל על תמונות כל היום לא היה לי את הזמן לעשות שום דבר אחר. 
אבל קורה שיש איזו תמונה שתופסת אותך על ההתחלה, לא ברור מה בה תפס אותך, הצבעים, הקומפוזיציה, הנושא, זה יכול להיות דבר אחד או שילוב של מספר דברים.
כשנתקלתי בתמונה הזאת היא ישר תפסה אותי - יש בה משהו מעניין, השילוב בין המדיום הדיגיטלי לבין מצלמת פילם, זווית הצילום, המצלמה עצמה (האפשרות לצלם מגובה מותניים), הצילום מנקודת המבט של הצלם - ממש להיכנס לאיך שהצלם רואה את התמונה ולא רק התוצאה של מה שהצלם בחר לצלם. בקיצור אהבתי את התמונה.
לאחרונה הגיע לידי מצלמת Wagoflex (על המצלמה הזאת נדבר בפעם הבאה) והחלטתי לנסות לשחזר את התמונה שאהבתי - והנה התוצאות:

צלם מצלם צלם

חנויות בירושלים

ליד רחוב אגריפס בירושלים יש רחוב קטן שאני לא זוכר את שמו אבל יש בו ציורי קיר ממש יפים על הדלתות של החנויות

נעם רותם

הופעה של נעם רותם וצ'ופר

נילי פינק בהופעה

ב11.10.11 הייתי בהופעה של נילי פינק, יוצרת וזמרת מוכשרת שבקרוב מוציאה דיסק. צילמתי כמה תמונות.
להלן התוצאות.

polaroid

1948 לא הייתה רק השנה בה הוקמה מדינת ישראל, אלא גם השנה בה הכריזה חברת פולארויד על מצלמת ה-Ploaroid model 95 – מצלמת האינסטנט הראשונה אשר יוצרה בכמויות מסחריות ונמכרה בחנויות הצילום בארה"ב ושינתה את אופן ההתייחסות לצילום כפי שהכירו אותו בזמנו. לראשונה הצילום נהפך נגיש יותר ויותר לאנשים. לא היית צריך לחכות הרבה זמן לתמונה שתגיע מהפיתוח ואפילו לא היית צריך ללכת לסטודיו בשביל לצלם פשוט הייתם צריכים לרכוש מצלמת פולארויד ולצלם. במצלמה ובפילם המיוחד שיוצר עבור המצלמה התקיים תהליך כימי (לא מורכב, אבל חסכתי מכם) ייחודי שגרם לנו לראות את התוצאות של מה שצילמנו בפחות מדקה יחד עם תנועות ידיים אשר היו חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו. 
אני זוכר שבתור ילד שגדל באייטיז תמיד היה צלם שמסתובב באירועים ומצלם (או בתשלום מיוחד או שכחלק מהאירוע) תמונות במצלמת פולארויד ואחר כך הוא היה שם את זה במסגרת קרטון ונותן למי שצילם. 

לאחרונה לאחר שקראתי ועיינתי בספר The Polaroid Book שמתאר את התפתחות המצלמה לאורך השנים יחד עם אוסף מרשים של צילומים התחשק לי למצוא מצלמה שכזו. אך לאחר חיפוש (לא מעמיק) גיליתי שהדבר הוא למעלה מיכולתי הכלכלית גם המצלמה עצמה וגם הפילם היקר, כמעט על סף יאוש עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי את התוכנה הזאת שבהתקנה פשוטה על המחשב יכולה להוציא תמונות כאילו שיצאו ממצלמת פולארויד אמיתית. התוכנה קלה לשימוש ואף עושה את הקולות של המצלמה. התוצאות לפניכם. 


מומלץ לאוהבי הז'אנר.

יום הולדת

כמו בכל שנה (לפחות בשלוש שנים האחרונות) אני לוקח זמן לעצמי, לוקח את המצלמה ויוצא לטייל. לא בהכרח עם כוונה לצלם דברים אלא יותר עם כוונה לראות דברים. ואם כבר יוצא לי להתקל במשהו על הדרך... השנה אמנם נסעתי שוב לירושלים אבל נסעתי הפעם עם מצלמת פילם (35mm+pentax k1000+400asa bw) והלכתי, הלכתי והלכתי.
בסופו של דבר אני מאמין שהלכתי יותר מאשר צילמתי. בהליכה לבד ברחובות יש הרבה יכולת למצוא דברים מעניינים, מפגשים מעניינים, ללכת לאיבוד וסתם גם לקחת לעצמך את הזמן.
התוצאות הגיעו רק עכשיו - לקח לי זמן לפתח את הפילם...

קרית שלום - מתח ניגודי משלים

אבו גרייב

מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":

...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.

תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים  לידי כך.

אלכס

זה היה יום ארוך מדי, שבסופו עליתי על אחד מהאוטובוסים האחרונים בדרכי מאי שם לאי שם, וכמו שתמיד עושים על האוטובוס, חיפשתי מקום טוב לשבת בו... ואז קלטתי בחור שיושב ומנגן על הגיטרה שלו. התיישבתי בסמוך, הורדתי את האוזניות והתחלתי להקשיב. הוא ניגן קצת מכל סוג - היה שם רוק, בלוז וגם קצת ג'אז. התחלתי לגלגל שיחה להיכרות (לא מעמיקה יותר מדי - היה לי עשרים דקות נסיעה), גיליתי ששמו אלכס ושהוא בכלל ראפר. לאחר שהוא השמיע לי שיר של B.B. King, שלפתי את המצלמה מהתיק ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן שאני אצלם אותו. הוא ממש התלהב.
צילמתי מספר תמונות ולקחתי את המייל שלו.
עמדתי במילתי ושלחתי לו את התמונות - אך טרם קיבלתי תשובה.