אני תמיד נמצא עם מצלמה - חוק ראשון לכל מי שאוהב לצלם, מהסיבה הפשוטה שתמיד יש מה לצלם...
אחד הדברים שאני אוהב למצוא זה ציורי קיר או גרפיטי מעניינים ולצלם אותם. באחת הפעמים שפירסמתי באיזה אתר תמונות את הגרפיטי של הרצל תחת הכותרת "אם תרצו..." קיבלתי את התגובה הבאה - "צילמתם את הרצל נו ו?, הרי את הגרפיתי הזה יצר אמן אחר שלו בעצם מגיע כל הכרדיט ולא לכם שרק לחצתם על הכפתור של המצלמה" למרות שגיאות הכתיב התייחסתי ואני עדיין מתייחס להערה זו ברצינות משום שהיא מעלה שאלה על ערכו האומנותי של צילום כזה או אחר וגם את השאלה לשם מה לצלם את מה שאני מצלם? לאחרונה מצאתי את עצמי עוסק בשאלות אלה יותר ויותר. בניסיון לקבל תשובות התחלתי יותר לקרוא ולהתעניין במשמעויות שמעבר לטכניקת הצילום ויותר במהות הצילום.
תשובה חלקית - "כשאני רואה משהו נחמד אני פשוט רוצה שיהיה לי את היכולת להסתכל עליו עוד פעם (מתוך הסרט thank you, more please - תודה לטל). ניסיון יפה אך הוא לא מצליח לענות על השאלה - מהו ערכו אומנותי של צילום של ציור בפרט וצילום בכלל וזאת כי בעידן של המצלמה הדיגיטלית כל דבר נחמד שאני רואה יוכל להיכנס לי לכרטיס הזיכרון שבמצלמה ולהישאר שם. וכמו שהוא נכנס כך גם הוא יכול להימחק.
התחלה של תשובה יותר מורכבת - וולטר בנימין במאמרו - "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" - בניגוד לחברי אסכולת פרנקפורט הוא התנגד להפרדה מוחלטת בין אומנות גבוהה לנמוכה. טענתו המרכזית הייתה, שהאומנות המשעתקת היא חלק מכוחות השוק ומהבסיס הכלכלי. דווקא האומנות המשעתקת ההמונית, משמשת כאתר יותר אפקטיבי לביקורת החברה. בכך, מטשטש בנג'מין את האבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה. יצירת האומנות עוברת מערך השימוש לערך החליפין. מוצר מסחרי שעובר מיד ליד.
בנג'מין, ככל מרקסיסט, מגדיר את יצירת האומנות לפי התנאים החומריים שלה. ככל שהיצירה הופכת ליותר משועתקת הפונקציה שלה תשתנה לאורך ההיסטוריה. כשיצרו אומנות מקורית, חד-פעמית, אותנטית, תפקידה החברתי הוא פולחני. העידן המודרני מאפשר להעתיק ולשכפל. יצירת האומנות מגיעה אלינו הביתה. יחסי הכוח בין יצירת האומנות לסובייקט המתבונן הם משתנים. מתפקיד פולחני לתפקיד חברתי – פוליטי. היצירה הופכת להיות נגישה יותר. היצירה הופכת ממקור סמכות דתי למשהו חילוני.
אולי השאלה לא צריכה להיות רק מהו ערכו האומנותי של הצילום אלא גם מהו ערכו ותפקידו החברתי?
אם בכלל...
תשובה חלקית - "כשאני רואה משהו נחמד אני פשוט רוצה שיהיה לי את היכולת להסתכל עליו עוד פעם (מתוך הסרט thank you, more please - תודה לטל). ניסיון יפה אך הוא לא מצליח לענות על השאלה - מהו ערכו אומנותי של צילום של ציור בפרט וצילום בכלל וזאת כי בעידן של המצלמה הדיגיטלית כל דבר נחמד שאני רואה יוכל להיכנס לי לכרטיס הזיכרון שבמצלמה ולהישאר שם. וכמו שהוא נכנס כך גם הוא יכול להימחק.
התחלה של תשובה יותר מורכבת - וולטר בנימין במאמרו - "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" - בניגוד לחברי אסכולת פרנקפורט הוא התנגד להפרדה מוחלטת בין אומנות גבוהה לנמוכה. טענתו המרכזית הייתה, שהאומנות המשעתקת היא חלק מכוחות השוק ומהבסיס הכלכלי. דווקא האומנות המשעתקת ההמונית, משמשת כאתר יותר אפקטיבי לביקורת החברה. בכך, מטשטש בנג'מין את האבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה. יצירת האומנות עוברת מערך השימוש לערך החליפין. מוצר מסחרי שעובר מיד ליד.
בנג'מין, ככל מרקסיסט, מגדיר את יצירת האומנות לפי התנאים החומריים שלה. ככל שהיצירה הופכת ליותר משועתקת הפונקציה שלה תשתנה לאורך ההיסטוריה. כשיצרו אומנות מקורית, חד-פעמית, אותנטית, תפקידה החברתי הוא פולחני. העידן המודרני מאפשר להעתיק ולשכפל. יצירת האומנות מגיעה אלינו הביתה. יחסי הכוח בין יצירת האומנות לסובייקט המתבונן הם משתנים. מתפקיד פולחני לתפקיד חברתי – פוליטי. היצירה הופכת להיות נגישה יותר. היצירה הופכת ממקור סמכות דתי למשהו חילוני.
אולי השאלה לא צריכה להיות רק מהו ערכו האומנותי של הצילום אלא גם מהו ערכו ותפקידו החברתי?
אם בכלל...
קישור לאתר עם ציורי רחוב תלת מימדיים מטורפים - mind blowing pieces of 3d street
