מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":
...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.
תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים לידי כך.
